אם איינשטיין צדק והזמן והמרחב קשורים זה בזה בעבותות, או אז כי להווה יש כיום כוח כבידה הדומה לחור שחור. האצה טכנולוגית, רעידות אדמה חברתיות ואי ודאות אקולוגית הופכים את העתיד בלתי ניתן לחיזוי, בעוד אותן סיבות בדיוק הופכות את העבר לבלתי ניתן לשימור. כך, כל מבט קדימה נדמה אי ודאי וכל מבט אחורה – בלתי מוסרי. במובן זה, מגפת הקורונה הופיעה כמעין ׳אל מן המכונה׳ הממסגרת ומאיצה תופעה מתמשכת זו, בועת זמן בתוכה אנו כלואים. 

בעוד העננה של משבר אקלימי מטילה צל הולך וגובר על העתיד, הדינמיקה של מלכודת ההווה אינה שמורה לסוגיות אקלימיות. העתיד לוט בערפל לא רק מתחושת החירום השורה עליו, אלא גם, למשל, מהאופן בו הוא משמש ככלי כלכלי בידי חברות טכנולוגיה, המנסות לבסס את שליטתן בו – החל מהאופן בו נתנייד על פני כדור הארץ וכלה באופן בו נחיה מחוצה לו.

בינתיים, פוליטיקת הזהויות דורשת עריכה מחודשת של העבר בהיקפים חסרי תקדים, עריכה שבוחנת את ההיסטוריה תחת הפריזמה הערכית והמוסרית הנהוגה כיום. האימה מפני הקטסטרופה האקלימית של העתיד נמתחת גם היא כקו ישר אל העבר ומשמשת הוכחה נוספת שאין להישען עליו, אלא יש לערער על יסודותיו.

בתווך, מתגבש מעין ״הווה עבה״, הווה שאינו נקודה סינגולרית המחברת בין עבר לעתיד, אלא שכבה רחבה בתוכה אנו פועלים. בהווה זה, בו העתיד והעבר קצרים וקרובים, הזמן המדיד והיעילות מקבלים משקל רב מאי פעם, וניצול נכון של דקות האימון, זמן המדיטציה, שעות המסך וזמני הנסיעה הופכים למשימת חיינו.

כאדם התועה בערפל ואינו יכול כמעט לראות מלפניו ומאחוריו, בועת הזמן בה אנו כלואים מבקשת תכנון שלא יכול להיות אלא לטווח קצר, משתקת את האפשרות להערכות אל עומק העתיד, בונה מחדש את העבר ומייצרת התמכרות אל קבועי הזמן המדידים והמיידיים. 

בישראל זהו מצב קיומי. הנרטיבים של העבר נתונים תדיר לדיון וארגון מחדש – פוליטית, חברתית ותרבותית – והעתיד משווק תמיד כנמצא תחת צילה של סכנה קיומית ומלחמה ממשמשת. כך, המציאות המוכרת היא של הווה אשר נמצא בתנועה מתמדת, בו רעיון הטווח הארוך כמעט ואינו קיים. 

בעיצוב, שתפקידו היסודי הוא להדהד, לפעול ולשרת את רוח הזמן, קבועי הזמן הקצרים דורשים התייחסות מחודשת, בייחוד כאשר הם מזווגים עם אחראויות שלא ניתן להתעלם מהם יותר. שכן זמניותו של עיצוב ויכולתו להתעדכן נמצאת בבסיס הדיסציפלינה, אולם היא גם מקור הביקורת המרכזי כלפיה – מגדרית, כלכלית, טכנולוגית, חברתית ואקולוגית. 

שבוע העיצוב ירושלים 2022 מבקש לבחון את זמניותו של העיצוב ועיצובה של הזמניות במציאות של הווה מתמשך, ושואל כיצד ניתן לרתום את הזמן ככלי להשתמש בו, לא להימנע ממנו, כדי להשפיע לטובה במרחב חסר ודאות.