זמן נוגע

שחיקת האבן אינה נראית בזמן אמת. רק בחלוף מאות שנים, זרמים ואנשים, ניתן לראות את תוצרי העיצוב של פעולות ההווה וכך האבן מאפשרת לנו לחוות קנה מידה אחר של זמן. בראי הארכיאולוגיה, אבן נחשבת כממצא רק לאחר שיד אדם נגעה בה. ללא המגע, האבן נשארת במקומה הטבעי, אך כאשר מתועדת התערבות, היא נשמרת, מתוארכת ומאופסנת. התחנה החמישית בווייה-דולורוזה, למשל, היא גומחה באבן, שלפי המסורת הנוצרית, נוצרה כאשר ישו מעד והניח את ידו על הקיר בניסיון לשמור על שיווי משקל והמגע של עולי הרגל החליק את האבן בתהליך שחיקה של מאות שנים. האבן, מצִדה, לא רק ספגה את מגע האנשים, אלא גם קיבלה בשקט מופתי את הסיפורים שהצמדנו לה. העבודה שואפת לעבוד בין המרחב הפיזי והדיגיטלי, בין תנועה בזמן אמת לבין העתיד הספקולטיבי שמציעה הסימולציה הדיגיטלית. לכל אבן ש"הושאלה" משולי העיר עוצב מכשיר משלה; מכשיר בליה פרטי. תנועת ליטוף האבנים היא מהלך מינורי, כמעט מיקרוסקופי, של עיצוב. פעולה שולית ואגבית הופכת לפעולה מכוונת של התערבות בטבע, עיצוב בקנה-מידה נצחי.

 

קרן קינברג, שיר סניור