1. העתיד, כידוע, עוד לא התרחש. עם זאת, לא פעם הוא נרתם על ידי גופים שונים כדי לקדם אג'נדות – כלכליות, חברתיות או פוליטיות. האם אסון אקולוגי יביא את העולם לקצו בעוד כמה עשורים? האם נחיה על המאדים? כיצד משבר ההגירה ישפיע על התרחישים הגיאו-פוליטיים? האם נידרש למקורות מזון חדשים? כל סיפור על העתיד – בין אם בהיר או אפל – מכוון את פעולותינו כיום, כאזרחים, כצרכנים וכמשתמשים. אולם אם ניתן היה ללמוד משהו בשנתיים האחרונות, הוא שהעתיד בעיקרו אינו צפוי. עלינו להתמודד עם הידוע וקצר המועד, ולתכנן מערכות שמתגמשות מעבר לעתיד שניתן לחזות; לעצור, להתבונן ולתכנן אובייקטים שנעים בחופשיות קדימה ואחורה בזמן. במלים אחרות, אובייקטים המתוכננים עבור הווה מתמשך.

2. העבר, כידוע, כבר התרחש. מהלכו כפוף למערכות התרבות, המוסר, המנהגים והכלכלה של כל תקופה ותקופה. אלה נעלמות במחי הזמן, מותירות אחריהן שובל דק של שיירים הנגלים בשמות הרחובות, בחרסים החפורים, במנהגים, בכתבים ובזכרונות – תרבות המעוצבת לכלים וטקסים. אף לא אחד מאלו מספר סיפור שלם, ואולם יחד הם יכולים לטוות עשרות סיפורים שונים. מה יקרה אם נבקש מהמעצב למלא את תפקיד האנתרופולוג, ואת הזמן העמוק להחליף בזמן הקצר? כדי לתכנן עבור הווה מתמשך, ראשית יש להתבונן בו: במקומם של הרגלי היומיום שלנו, במערכי הטקסים שלנו, במקומם של האובייקטים שממלאים את חיינו ובחללים שאנו מאכלסים. להתבונן בעכשיו, כדי לתכנן עבורו.

3. לעולם לא נוכל להיערך באופן מלא למה שצפוי לבוא, ונדמה כי השאיפה לחזות את צרכינו העתידיים ולתכנן עבורם הולכת ונעשית בלתי אפשרית. עם זאת, ישנן אחריויות שלא ניתן להימלט מהן, ואי-הידיעה אינה פותרת אותנו מהתמודדות. המעצב, כך נדמה, נדרש כיום לחשיבה חדשה על תוצריו; לא כזו המתמקדת במוצר, כי אם בתהליך ובתשתית. אלה נדרשים להיות אלסטיים מספיק כדי לזוז קדימה בלי להשאיר שובל; לוותר על ההיסטוריה לטובת שלמותו של העתיד.