העבודה מבקשת מהצופה והמאזין לאבד פוקוס ולהיכנע לטשטוש דיגיטלי שנע בין קלטות ניו-אייג׳ משנות ה-90 של המאה ה-20 לבין רמיקסים עכשוויים מהיוטיוב. תייר יצר בעזרת בינה מלאכותית מורפינג בין דימויים שיצר בהשראת פסולת כימית, ושידך להם גרסה מואטת לשיר שעדיין לא קיים. תוך בחינת אלמנטים של טשטוש בעזרת מתיחת פרגמנטים ויזואליים ומוזיקליים כאחד, תייר מנסה להגביר את ווליום הארטיפיקטים הדיגיטליים כדי להסתיר את טביעת האצבע שלו. בכך הוא מוודא ששום דבר פיזי אינו מונכח לחלוטין.